"נקודת גישור"

הגישור נוסח גנדי: לא מקצוע - אלא דרך חיים

הירהורים ורשמים בעקבות הרצאה שנשא ארון גנדי, נכדו של מהטמה גנדי, בכנס בארה"ב * איך להפוך את הגישור ממכשיר לפתרון סיכסוכים יומיומיים, מסחריים ואישיים - לאורח חיים שלם של אי אלימות ופתרון סכסוכים לאומיים ובינלאומיים בדרך של הידברות

"כל מה שאני צריך לדעת על החיים למדתי מסבי". זו היתה כותרת הרצאתו של ארון גנדי (Arun Gandhi) במסגרת הרצאת הפתיחה בכנס השנתי השני של ACR (The Association for Conflict Resolotion) בסן דייגו (ארה"ב) שהתקיים בחודש אוגוסט השנה.

בעוד ארה"ב והעולם כולו מתמודדים עם עליית דרגה במעשי אלימות ובמלחמה נגד הטרור שהוכרזה על ידי הנשיא בוש בעקבות אירוע הטרור ב 11/9/01 ממשיך ארון גנדי לדבר בזכות העוצמה והכוח בהתמודדות שאינה אלימה.

ארון גנדי רואה עצמו כממשיך דרכו של סבו Mahatma Gandhi ולמעשה מקדיש את חייו לקידום ההבנה ואימוץ דרך אי- האלימות כמנוף להשגת שינוי.

במהלך הרצאתו המאלפת של ארון גנדי חשתי, כי 3000 המגשרים, אשר ישבו והקשיבו קשב רב לנצר של שושלת אשר ידעה לייצר שינוי עצום (הכוונה להחלפת המשטר הבריטי בהודו על ידי יצירת הדמוקרטיה הגדולה בעולם), נעו באי נוחות מסוימת. אי הנוחות כך אני סבור, אשר היתה מנת חלקי גם כן, נבעה מכך שבעוד אנו העוסקים ומלמדים את תחום יישוב הסכסוך מצאנו, אולי, מפלט נוח מידי בהתמודדות הקטנה היומיומית של יישוב סכסוכים מסחריים אישיים הכוללים יחסי עבודה, גירושין וכיו"ב בעוד הסביבה והחברה סביבנו בוערת.

מה אנו, מומחים לכאורה, ביצירת דיאלוג בין צדדים מסוכסכים, עושים ופועלים כדי ליצר דיאלוג מפרה בחצר האחורית שלנו? החצר האחורית אינה בהכרח מחייבת דיאלוג מקיף בינינו לשכנינו הערבים אם כי אין בכך כל פסול- אך לכל הפחות בתוך החברה הישראלית (בל נשכח שכ - 18% מתוכה הינה אוכלוסייה ערבית ומיותר לציין את הסקטוריאליות העצומה שהיא מנת חלקה של החברה בישראל).

מדוע בעולם לא מורגשת פעילותה של קבוצת מקצוענים בתחום יישוב סכסוכים בתוך הקלחת שלוחת הרסן לעיתים? ושוב אין כוונתי להציע כי כל מגשר או מגשרת יפעלו לקידום מטרה פוליטית זו או אחרת.

אך אם אנחנו מומחים להעצמת הצדדים, אם אנחנו מחויבים לרעיון ודרך חיים על פי עקרונות הגישור (האומנם?) מדוע אין אנו נוטלים חלק בפעילות מקדמת זו או אחרת?

ארון גנדי מדבר על הצורך בראש ובראשונה בתיעול הכעס והזעם לאפיקים חיוביים. נשמע מוכר? נשמע מחובר במידה זו או אחרת למה שאנו מתיימרים לעשות בסכסוכי גירושין קשים ומורכבים בוודאי מן הבחינה הרגשית? כעס כמו החשמל אומר גנדי - ניתן לעשות שימוש בו באופן חיובי, אם רק נשכיל לפתח מיומנויות הכרוכות בתיעול חיובי זה.

ארון גנדי מתאר כיצד בהיותו נער בדרום אפריקה בשנות ה- 40 נאלץ לא פעם להתמודד עם כעס וזעם שללא סמכותו והוראתו של סבו היו מובילים לפרצי אלימות בלתי נשלטים. אז, בדרום אפריקה אשר שלט בה מיעוט לבן בתקופת האפרטהייד, נאלץ ארון גנדי להתמודד מול האוכלוסייה הלבנה שראתה בו שחור ובשל כך נחות ונתון לתקיפות וגידופים, ומולם, האוכלוסייה השחורה אשר לא ראתה בו שחור ובשל כך נהגה בו בזלזול. הדבר גרר חשש אמיתי לחייו של הנער ולצבירת אוסף חוויות משפילות ומסוכנות גם יחד. הוריו של ארון החליטו כי הגיע הזמן לשלוח את הנער ל"סדרת חינוך" אצל סבו. 18 החודשים הבאים במחיצת סבו השפיעו על מהלך חייו של ארון באופן שאינו משתמע לשתי פנים. ראשית – דרש סבו של ארון, מאהאטמה גנדי המפורסם, כי בכל פעם שהנער יחוש כעס או זעם הוא יתעד זאת בכתב ויציע פתרון אך החשוב מכל יתחייב לפעול באופן בלתי אלים לשינוי המצב. מחויבות לשינוי בדרכים שאינן אלימות זו משנתו של גנדי.

לא פעם אנו כמגשרים מפנים שאלה לעבר המגושרים בניסיון לראות עד כמה מחויבים הצדדים להשגת השינוי – עד כמה מחויבים הצדדים לתהליך.

אם כן, יכול התהליך לשמש אפיק חיובי לתיעול כעס, זעם ופרצי אלימות. אך עד כמה אנו מחויבים לפעול דרך פריזמת חשיבה זו?

ארון גנדי מספר על מקרה אמיתי בו זוג הורים הביאו את בנם הקטן למאהאטמה גנדי אשר סבל מסכרת אך לא היה מסוגל מפאת אהבתו הרבה לסוכרים להימנע מנטילת ממתקים. כיוון שדובר בסכנה בריאותית, וכיוון שהורי הילד התייאשו מן הדרכים המקובלות בניסיונותיהם להכריח את הילד להישמע בקולם (כמו הטלת עונשים בצד מענק תגמולים וכיו"ב), סברו ההורים כי גנדי יוכל לדבר אל לב הילד ולשים קץ אחת ולתמיד עם בעיה מדאיגה זו. לאחר ששוחח גנדי קצרות עם הורי הילד והילד עצמו אמר להם כי יחזרו אליו בעוד 15 ימים. ההורים אשר התאכזבו מן הביקור הקצר ומן העובדה שגנדי נמנע מלהטיף לילד אודות הצורך בהימנעות, חזרו לביתם והמתינו. דבר לא התרחש או השתנה במהלך אותם ימים. לביקור השני ביקש גנדי כי רק הילד יכנס לחדרו. לאחר שתי דקות יצא הילד וגנדי אמר להוריו כי הוא סבור שהבעיה נפתרה. נדהמים נאלצו שוב זוג ההורים לקבל את דבריו של המנהיג ולקוות ולייחל שהשינוי אכן בוא יבוא. ואכן התרחש ה"נס". מאותו יום נמנע הילד מלגעת בדברי ממתק. נדהמים שוב פנו ההורים לגנדי לברר מה אמר לבנם באותה ישיבה קצרה. אמר להם גנדי: "בסך הכל אמרתי לילד שזמן ההמתנה בין הביקור הראשון לשני נועד כדי שאני עצמי אגמל מן המנהג של לקיחת סוכרים. רק לאחר שהייתי בטוח כי נגמלתי, יכולתי לדרוש זאת מן הילד בביקור השני". משראה הילד כי מנהיג דגול מוכן להקריב ולבקש דבר מה שהוא עצמו נוטל על עצמו, הסכים הילד ללכת בעקבותיו.

מוסר ההשכל הינו פשוט לקריאה וקשה יותר להפנמה. ואולי משום כך אנו העוסקים ביישוב סכסוכים מעדיפים לשבת על הגדר מאשר לפעול למען קידום דיאלוג וחיבור קצוות החברה. אולי אנו מרשים בקלות רבה מדי לעצמנו, לנתק את דרך הגישור מדרך החיים.

ארון גנדי מציין כי לעיתים בחברות מודרניות צדק נתפס כאופן לגיטימי לנקמה. חוקים ותקנות אינם יכולים בהכרח לשנות או ליצור טרנספורמציה הנדרשת כדי ליישב מחלוקות. גישה זו עשויה למצוא ביטוי במסגרת הבנתנו את מודל הגישור אשר מכוון לכך שבטרם נעורר ויכוח אודות זכותו של מי גוברת על מי, נעודד שיחה אודות אילו אינטרסים, מניעים אמיתיים הינם מטרתם ושאיפתם של כל צד המגיע לחדר הגישור. לאחר מכן נברר ונעודד מבחן מציאות באמצעות עורכי הדין וקהלים אחרים על מנת להיות בטוחים כי הזכויות שהינן עוגן לגיטימי להצבת דרישות ועמדות, אכן מבטאות את צרכיהם האמיתיים של הצדדים ומגנות עליהם.

"זכויות ללא מחויבות, פוליטיקה ללא עקרונות, מסחר ללא מוסר והנאה ללא מצפון" הינן בעיות, כך סבור ארון גנדי איתן מתמודדות חברות מודרניות ובדרך כלל ללא הצלחה מרובה. והן בדרך כלל מובילות ליצירת אווירה מתלהמת ואלימה.

לאחר אירוע 11/9 אשר זעזע את מרבית העולם פנה ארון גנדי לכל מערכות ועורכי העיתונים המכובדים בארה"ב בניסיון לעורר מודעות למורשת סבו. להפנות את תשומת לב מקבלי ההחלטות והאנשים בכלל, כי ישנה עוצמה אמיתית בהתמודדות שאינה אלימה וכי אלימות הגוררת אלימות אינה הפתרון הראוי. תגובת העורכים בארה"ב היתה נחרצת: זה אינו זמן ראוי או מתאים להעלות נושאים או רעיונות אלו. ארון גנדי סבר ועדיין סבור כי אין זמן ראוי או מתאים יותר. מדוע אם כן דרך בלתי אלימה להתמודדות עם אלימות הינה מאיימת כל כך עד כדי ניסיון (והצלחה על פי רוב) להשתקת רעיונות כאלה?

לי אין תשובות ברורות אך אני סבור כי ראוי שתחום יישוב הסכסוכים והעוסקים בו ישקיעו מאמץ רב יותר בהתמודדות עם שאלות אלו, וזאת כדי בראש ובראשונה להרגיע את החצר האחורית שלנו.

* הכותב הינו המנהל האקדמי במרכז הישראלי למו"מ וגישור I.C.N.M.. מנהל מקצועי במרכז נאמנים לגישור בת"א, חבר בצוות ההדרכה של לשכת עורכי הדין, מרצה באונ' חיפה, חבר הנהלת עמותת מגשרי ישראל, יו"ר ועדת הסמכה, מלמד ומכשיר לגישור ומגשר בעיקר בתיקים בעלי גוון מסחרי.

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון