המשפט העברי בפסקי הדין

אחריות בנזיקין

17.12.2020

שלום (נתניה), ת"ק 32460-01-20 תשובה נ’ אילון חברה לביטוח ואח’

 

כב' הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי

 

  1. מעניין לראות כי גם מבחינת המשפט העברי התוצאה היא זהה, גם אם רעיונית האדם מהווה פוטנציאל לסיכון מסוים – סיכון "מועד" עת פעמיים רכבו נפגע בשל זהותו משהמעשה כוון אליו בלבד, וזאת הגם שיש תחושה של אי נחת מההיצמדות לכללים הפורמליסטים. שכן, בסופו של יום, מבחינה נזיקית טהורה, לפי ההלכה, על פניו קשה לחייב אותו – מדובר הרי לכל היותר בגרמא של בעל הרכב, ומי שצריך להתחייב הוא המצית.

 

קיימות שתי סוגיות המטילות סוג של אחריות גם על מזיק עקיף (או מזיק שפורמלית פטור), אולם בחינתן אינה מובילה גם כאן לחיוב הנתבע בענייננו.

האחת, ב"ק כג ע"ב: "מכריז רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה: הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית - ציית, ואי לא - אמרין ליה: תיב אמסחתא וקבל זוזך." רש"י ותוספות מפרשים את הסוגיה בעיזים שעומדות לשחיטה, אבל לא כך הרמב"ם (נזקי ממון, פ"ה ה"א), אם כי הראב"ד חולק, וסובר כרש"י ותוס', ואף השו"ע לא פסק כרמב"ם. ברם, לשונו של הרמב"ם וההצהרה שבה חשובות גם לענייננו:

"בהמה שהייתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אף על פי שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה א שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור".

לפי השגת הראב"ד, בהמה שהייתה רועה וכו' יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה (א"א דברים אלו לא נאמרו בגמרא בבא קמא (כג) אלא בעיזי דשוקא שעומדות לשחיטה ואין להם רועה, אבל במי שיש לו עדר של בהמות אין שוחטין לו כל עדרו אלא אם יזיק לעולם ישלם בלא שום התראה).  

האחרת, סוגיית פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים (ב"ק נה ע"ב - נו ע"א):

"תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו... אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי? אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה, בדיני אדם נמי נחייב! אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה"

דהיינו: גם כשיש פטור פורמלי (כשהאש הגיעה ברוח שאינה מצויה), המעשה אינו ראוי ו"חייב בדיני שמיים".

משמע, כי לא ניתן לחייב בממון משום חיציו כי הנתבע לא הדליק את האש (מי שהצית את הרכב ודאי חייב אך זהותו אינה ידועה).

בגמרא (ב"ק כג ע"א) וברמב"ם (נז"מ, יד, ד) מצינו כי "נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת. אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב. למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו". אלא שעדיין אין הנדון דומה לראיה. שכן, הרכב כשלעצמו כל עוד לא הוצת אין לו פוטנציאל להזיק ואין הדבר דומה לשור. יתר על כן, החיוב נובע מכך שהבעלים היה יכול לגדור. דהיינו, הוא בביתו ויודע על הדליקה שנפלה ויכול לגדור. במקרה של הרכב, הבעלים לא במקום (משהוא נמצא בחו"ל) ולא ידע על ההצתה בזמן אמת וממילא אינו יכול לגדור, אם כי ניתן לטעון מנגד כי חנייתו הפרטית "מגודרת" אולם סבורני כי בנסיבות העניין לא הייתה בהכרח מונעת הצתה משפעולת ההצתה עצמה לא הייתה צפויה ומנגד, יכול היה להיגרם נזק אחר לבתים הסמוכים בדרכים אחרות, לו הייתה השריפה פורצת בחניה המגודרת.

עולה, שקיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו ?

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון